מהפקקים לצפון ועד למקלחת בבית

בשבוע שעבר נסעתי לחופשה בצפון הארץ, עם מיה וחברים אהובים. לקחתי הפסקה רגעית מהשגרה - כדי לאפשר לדברים שאני מדבר עליהם לעבור קודם כל דרכי, בשקט, בחוויה, בגוף.

מה שחשבתי שתהיה חופשה פשוטה הפכה למסע קצת אחר, והמסע הזה השאיר איתי כמה תובנות:

על חופש, על נשימה, על עצירה.

"לא צריך הרבה. רק דקה או שתיים. וזה יכול לשנות את כל היום שלך"

החופשה הזאת היא מסורת.

סוג של טקס סיום לקיץ, התחלה של שגרה.

ובשנים האחרונות היא בוטלה, התמסמסה בגלל המלחמה… אז כשהיא סוף סוף חזרה, ההתרגשות הייתה בשיא.

ואז הגיע יום חמישי.

היינו אמורים לצאת מוקדם, אבל כמובן: עיכוב קטן, עוד תיק, עוד טלפון…

ובמקום שעתיים וחצי של נסיעה רגועה עם עצירה לקפה, מצאנו את עצמנו שוקעים לשש וחצי שעות של פקקים. תאונות, צפצופים, פנייה שהתפספסה, עייפות שצונחת בגוף.

וברגע מסוים פשוט הבנו - את השקיעה כבר לא נספיק.

אז עצרנו. והתחלנו מהבסיס. לאפה שווארמה, קצת טחינה, נשימה עמוקה, והבנה שמה שיש - זה מה שיש.

ושם, התחלנו להשתחרר.

הגענו בדיוק כשהשמש הלכה והחושך השתלט, עייפים, עם תיקים ושקיות בידיים ועוד קצת הליכה לפנינו. אבל אז…

שמענו את הנהר.

שמענו את הצחוקים מגדת הנהר,

וזו הייתה התחלה חדשה נהדרת!

רגע אחרי הנגלות, כבר לא היה מסע - רק חיבוקים, מוזיקה, ואש קטנה בלב.

ולמחרת בבוקר? התעוררנו אל יופי שקשה להסביר. אבל אפשר להראות! תראו את הצילום שלמטה.

מוקפים במים קרירים, נקיים (יחסית), עצים רוקדים ושרים עם הרוח.

 מיה ואני נכנסנו לאבובים וצפנו.

בלי הרבה דיבורים.

רק להיות. ביחד.

הדרכתי אותנו לתשומת לב - לנשימה, לתחושות בגוף, למגע של המים והרוח. ונכנסנו למן מדיטציה שקטה שזרמה מן הנהר בעדינות אלינו, איתנו וביננו.

וכשפתחתי עיניים - ראיתי את העולם קצת אחרת.

יותר חי.

יותר שקט.

שוב הייתי, יותר אני.

גם אתה מכיר את הרגע הזה, שבו אתה פשוט מתמסר למים?

בלי מסכים, בלי מילים. רק רעש לבן של מים מפכפכים.

המים לא רק שוטפים את העור - הם סוחפים איתם גם שכבות של עומס, מגננות, שאריות מהיום שהיה.

מין טראנס עדין כזה, משחרר,

שפותח את הדלת להתחלה חדשה.

אם גם לך מתחשק לקחת רגע לעצמך, לא חייבים נהר. אפשר להתחיל במקלחת. או באמבטיה. או איפה שאתה נמצא עכשיו.

רוצה לנסות את זה?

תרגול קצר של תשומת לב, שמתאים אפילו למקלחת.

אפשר לתרגל אותו בעיניים פקוחות, או לשבת רגע על כיסא במקלחת (רק בזהירות, לא לאבד שיווי משקל).

כשהמטרה היא לא "להגיע" לשום דבר, אלא פשוט להיות - ולתת לחושים להוביל.

מתחילים:

תן למים לזרום, אל תמהר.

התחל בנשימה ריבועית:

בזמן שאיפה דרך האף, נספור כ-4 פעימות

4  פעימות בעצירה

4 פעימות בנשיפה דרך הפה

4 פעימות בעצירה שוב

וחזור שוב כארבע פעמים.

עכשיו שים לב…

איפה המים נוגעים בגוף.

בקרקפת, בעורף, בכתפיים, בכפות הרגליים.

שים לב לחלקים שהם רטובים ולחלקים שעדיין יבשים - אולי הרוח נוגעת בהם? אולי קר שם יותר? חם שם יותר?

אם הסתבנת -

שים לב לריח שלו, תן לעצמך ממש להריח.

שים לב לסבון שנח על העור, איך הוא מרגיש? חלק? דביק? קריר?

האם הקצף משתנה עם הזמן? האם נעים לך לגעת בו?

תן לרעש של המים להיכנס.

איך הוא נשמע? חזק? שקט? אחיד או משתנה?

ואם אתה בעיניים פקוחות - מה אתה רואה? אדים? טיפות זורמות על הקיר? צללים?

ואם אתה יושב - שים לב גם לאיפה הגוף נוגע בכיסא.

האם אתה נשען קדימה או אחורה?

האם יש אזור בגוף שנשאר מתוח?

רגע לפני שנסיים:

אני מזמין אותך לעמוד או להשאר בישיבה, אבל לרגע, בלי לזוז.

תן לנשימה להירגע. רק תהיה.

ואז - פקח את העיניים (אם היו עצומות)

ותשאל את עצמך:

האם הכל נראה בדיוק כמו קודם?

או שמשהו קטן השתנה?

לא צריך הרבה. רק דקה או שתיים.

וזה יכול לשנות את כל היום שלך.

ואולי זה מה שכולנו צריכים לפעמים -

לא ים ולא נהר, אלא רגע אחד קטן של נוכחות.

במקלחת, ברכב, מול החלון.

רגע שבו החושים מתחדדים,

והעולם כולו - אפילו אם לרגע - נראה קצת אחרת?

אם המילים האלו פגשו אותך - אולי תיקח איתך את התרגול הזה ליום-יום.

אולי אפילו תיצור לך גרסה אישית, שמתאימה בדיוק למה שאתה צריך עכשיו.

מה שחשוב, זה רק לעצור. לנשום. ולחזור להיות.