נבואת המהפכה הגדולה - הסיפור המרפא הראשון שלי
- עודד אורלי
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
הסיפור שלנו מתחיל לפני 9998 שנה, רגע לפני נבואת המהפכה הגדולה, בארץ שנקראת ארץ השיבולים והאורנים, בכפר קטן ששמו כפר שמטרלינג.
זה היה כפר קטן ופשוט, מוקף פרחים, פרפרים וציפורים שהיו מגיעות מכל קצות העולם.
אלה היו ימים פשוטים. ימים שבהם כל אחד ידע בדיוק מה תפקידו.
הגברים יצאו לצוד ולהגן על השבט. הנשים ליקטו, גידלו ילדים ושמרו על הידע של הצמחים והעונות. החיים היו קשים, אבל מוכרים.
ובכל לילה היו כולם מתאספים סביב המדורה. גם כדי להתחמם, אבל בעיקר כדי לספר סיפורים.
היו סיפורים על גבורה. היו סיפורים על רעב. והיו סיפורים על דברים שהלכו ממש לא טוב.
פעם אחת, למשל, הצליחו הציידים לצוד ממותה אדירה. כולם חגגו. אבל הדרך חזרה הייתה ארוכה כל כך... ועד שהביאו אותה לשבט - הבשר כבר התקלקל.
וככה ישבו כולם מסביב למדורה, אכלו פירות יער וצחקו בעייפות על כל המאמץ שהלך לשווא.
ומבין כל הילדים שישבו סביב האש, היה ילד אחד קצת שונה.
הוא היה נמוך ורזה יותר משאר הילדים. בזמן שהם אהבו להיאבק, להתחרות ולתרגל ציד, הוא היה מטייל לבד, בוהה בעננים וצוחק מדברים שאף אחד אחר לא הבין.
והילדים האחרים לא תמיד אהבו את זה.
אבל מבחינתו החיים באמת היו קצת מצחיקים.
יום אחד, בזמן אחת השמירות שלו, הגיע לשבט נווד מוזר. איש רזה עם שיער פרוע ועיניים בורקות. הוא לא נראה כמו צייד מוצלח במיוחד, אבל היה בו משהו קליל. כאילו הוא מסתובב בעולם בלי לסחוב עליו את כל הכובד שכולם כבר התרגלו אליו.
והוא סיפר סיפורים משונים!
הוא סיפר על שבט אחד שלקח גפנים ארוכות, קשר אותן בין עצים גבוהים, ואז התחיל לקפוץ מעץ לעץ בלי לגעת כמעט באדמה.
או קבוצה של אנשים שחיברו ענפים ועלים לידיים שלהם וניסו לעוף כמו ציפורים. בהתחלה כולם נפלו.נחבלו.נתקעו בענפים. ואפילו שברו כמה עצמות. אבל אז, לאט לאט, היו כאלה שהתחילו להבין את הקצב.
הם היו נאחזים בגפן, מתנדנדים באוויר וצוחקים כמו ילדים משוגעים. ולכמה רגעים קצרים היה נראה כאילו בני אדם למדו לעוף בין העצים.
והילד הרזה היה יושב ליד המדורה ומהופנט.
בלילה אחר סיפר הנווד על שבט שהפסיק לזרוק שאריות לאש והתחיל לקבור אותן באדמה. בהתחלה זה היה עונש לילדים עצלנים שלא רצו לצוד.
אבל אחרי כמה שנים קרה דבר מוזר.
דווקא במקומות שבהם קברו שוב ושוב את השאריות - התחילו לצמוח פירות וצמחים בשפע.
והילד לא הצליח להפסיק לחשוב על זה.
אם אפשר לגדל פירות במקום לרדוף אחריהם… אולי אפשר גם לגדל אוכל אחר?
למחרת הוא יצא לבד אל היער. לא כדי לצוד. אלא כדי לנסות רעיון!
הוא חפר בור עמוק. שם בו פירות וצמחים. וחיכה.
וחיכה.
וחיכה.
עד שיום אחד כבשה נפלה פנימה.
"יש!" הוא צעק. ואז מיד תפס את הבטן שלו מרעב.
אבל רגע לפני שאכל אותה, עלתה בו מחשבה אחרת.
מה אם…במקום לאכול אותה…אפשר לגדל אותה?
אז הוא האכיל אותה. וחיכה לעוד כבשה.
וכשהבין שלכבשה עצוב בתוך הבור, הוא התחיל לחשוב מחדש.
"אם היא הולכת לחיות איתי," אמר לעצמו, "אולי גם לה מגיע בית."
הוא הסתכל סביבו. כבשים ישנות תחת השמיים, אז לא צריך גג. הן רגילות למרחב, אז לא צריך קירות.
ואז הוא לקח ענפים, גפנים וחתיכות עץ, קשר אותן יחד ואמר:
"אני חושב… שאקרא לזה גדר."
וככה הוא בנה לכבשה מקום משלה.
אחרי זמן מה נפלה עוד כבשה לבור. ומהר מהצפוי לאחר מכן נולדה כבשה קטנה.
רק אז הוא רץ לספר לשבט.
ובהתחלה כולם חשבו שהוא השתגע.
"למה שלא פשוט נאכל אותן?" שאלו אותו.
אבל הוא הראה להם מה שלמד בזמן שחי עם הכבשה -
שאפשר להשתמש בצמר, בחלב,
ואפילו לגדל עוד ועוד כבשים בלי להתרחק מהבית.
וחלק מהצעירים התלהבו במיוחד מהחלב.
גם הנשים תמכו ברעיון. פחות ליקוט. פחות התרחקות. פחות סכנה. ויותר זמן עם הילדים ועם השבט.
אבל הזקנים כעסו.
"לא ככה חיינו עד היום!" הם צעקו. "ולא כך נחיה!"
ובכל זאת… השינוי כבר התחיל.
עוד גדר נבנתה. ועוד שדה נשתל. ועוד כבשים נולדו.
והילד המוזר, שכולם צחקו עליו, הפך לאט לאט - לראש השבט!
ככה עברו שנים.
השבט היה בטוח יותר. רגוע יותר. אף אחד כבר לא היה צריך ללכת ימים שלמים כדי למצוא אוכל.
לילדים היה אוכל. למשפחות היה בית. והשבט הלך וגדל.
וראש השבט ראה כי טוב.
אבל בלילות… כשהכול כבר היה שקט… הוא היה יושב לבד ליד המדורה ומרגיש עייף.
לא עייף בגוף. עייף עמוק יותר.
הוא היה חולם על הימים שבהם טייל לבד בין העצים. על הימים שבהם היה חופר בור בשביל רעיון משוגע. על הימים שבהם היה פשוט צוחק מהחיים.
ופתאום הבין משהו.
הוא יצר לשבט ולאהוביו בית רגוע. חיים בטוחים יותר. צפויים יותר. מקום שבו אפשר לנוח.
אבל בדרך… הוא עצמו הפסיק ליצור.
הפסיק לטייל. והפסיק לצחוק מהחיים.
כבר באותו ערב הוא קרא לבנו הבכור.
"בני," אמר לו, "את כל מה שאני יודע כבר לימדתי אותך. השבט אוהב אותך. והגיע הזמן שאתה תיקח אותו אל המהפכה הבאה."
הבן הביט בו בהלם ושאל:
"אבל אבא… מה איתך?"
.שתיקה. ואז ראש השבט חייך. חיוך קטן שכבר שנים לא ראו עליו.
"אני?" אמר. "אני הולך לטייל קצת."
"אני רוצה לפגוש עוד שבטים. לספר להם מה למדנו. לשמוע אילו רעיונות משוגעים גם להם יש."
וכך יצא שוב לדרך.
ממדורה למדורה. מראש אל ראש. ומלב אל לב🪷
תגובות